הצבר המיתולוגי 2008. 11. 11
נתקלתי, תוך כדי קריאה באתר אימגו, בכותרת מעניינת: " האם הצבר המיתולוגי יוכל לשאת את לוחות הברית?" הכותרת מסתיימת בסימן שאלה, אולם אצלי נוספו לסימן השאלה הזו עוד הרבה סימני שאלה.
מי הוא הצבר המיתולוגי? האם זו דמותו האמיתית או הלא אמיתית? המדומיינת? זו שאנחנו שואפים אליה?
ראו: צעיר. שזוף. זקוף קומה. מלא בביטחון עצמי. יפה בלורית וטוהר. ואולי, יפה בלורית ותואר. איך נראית בלורית, אני עוד זוכר. יפה תואר? זה כבר ענין של השקפה וטעם. טוהר? אני לא יודע איך נראה "טוהר". אני, בימי חיי ראיתי הרבה צברים, חלקם אכן יפי בלורית וטוהר וחלקם ללא בלורית, אך יפי נפש במובן האמיתי של הגדרה זו. והיו ביניהם כאלה שהיו יפי טוהר, טהורי נפש וטהורי נשק. והיו כאלה שהיו יפי תואר ובעלי תכונות כאלה ואחרות.
לא! אני לא הייתי מקבל את ההגדרה "מיתולוגי". יכול להיות "צבר אוטנטי". או "צבר אולטימטיבי". אני הייתי מעדיף לומר בקיצור ובפשטות: צבר, בלי מרכאות. כלומר ככינוי, בן הארץ. או כפי שאומרים זאת בערבית: איבן-בלאד. יחד עם זאת, בהמשך, ארחיב דברים על הצבר.
אם ההגדרה בדבר מהותו של הצבר העלתה בי סימני שאלה, הרי שהמשך הכותרת העלה בי תמיהה של חוסר הבנה. "יוכל לשאת את לוחות הברית? לוחות הברית? מה ענין שמיטה אצל הר סיני? מה ענין הצבר ולוחות הברית? כדי להסביר למה תמהתי. תזכורת:
"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וכל תמונה... לא תשתחוה להם ולא תעבדם ...לא תשא את שם-יהוה-אלהיך לשוא... : זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך לא-תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך ... כבד את-אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה ... לא תרצח: לא תנאף: לא תגנב: לא תענה ברעך עד שקר: לא תחמד בית רעך ולא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך" (שמות פרק כ' פסוקים 2 עד 16).
לוחות הברית הם לוחות שעליהם כתב משה את עשרת הדברות, שהן, במקרה הטוב, קוד מוסרי/דתי שניתן לבני ישראל ולכל הערב רב שנילווה אליהם עוד בהיותם במדבר. עם ישראל עוד היה במרחק דורות רבים מלהיות העם היהודי. זה היה עוד עם בהתהוותו, שגם על פי הכתובים היה צריך לנדוד במדבר עד שימותו כל אלה שעברו במצרים את חוויית היותם עבדים. מה לדורות האלה ולצבר? גם אלה שהיו במדבר, בין אם נולדו במצרים ובין אם נולדו במדבר, גם אלה לא נשאו את לוחות הברית. לא נשאו, לא על כתפיהם ולא בליבם. זה לא אומר שהדברות לא היו נכונות. זה לא אומר כי הן לא היו מוסריות. זה רק אומר כי העם לא בקלות אימץ אותן כדרך חיים. זה לא אומר שהעם לא הפר את האמור בהן ולא התמרד כנגדן השכם והערב.
לוחות הברית נושאים קוד מוסרי שיכול להיות מתאים לכל חברה ולכל עם ולכל דת. אין זה מתמיה כי האלמנט הדתי מוצנע לחלוטין ובשום מקום בלוחות הברית לא מצויין במפורש על איזה אלהים מדובר. הדיברות אמנם קושרות את קדושת יום השבת לאלהים בו מדובר. אך בימינו אנו השבת, כיום מנוחה, שונה בכל דת ודת, בלי להתייחס במיוחד לסיפור הבריאה.
כמו שהעם לא קיבל אותן במדבר, כשעוד היו תחת הרושם הכביר של מכות מצרים (שהיו או לא היו), כשעוד היה אמור לזכור: "אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים:" (שם פ' 1 ), או להיות נכנע וצייתן מרוב פחד: "כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא פקד עון אבת על-בנים על-שלישים ועל-רבעים לשנאי" (שם פ' 5 ), כך הוא לא קיבל אותן אפילו לאחר שהתנחלו בארץ המובטחת. (על הארץ המובטחת עוד נשוב לדון.)
גם אם נרחיב את הארץ המובטחת עד קצה גבול העולם שהיה ידוע בימים ההם, לא נוכל להגיד כי אלה שנולדו בארץ לאחר ההתנחלות, היו צברים. ולו מהסיבה הפשוטה שאז עוד לא הביאו לארץ את צמח הצבר שהוא צמח שמקורו במכסיקו.
לפני שאמשיך אני רוצה לבקש מהאחים הרצל ובלפור חקק שלא להיעלב מהדברים שאומר. אך מאחר והם בעצמם כתבו בכתבה על מקור שמותיהם ועל המשמעות שנתן להם אביהם, ( "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו")
זלדה מישקובסקי
אני מרשה לעצמי להתייחס אליהם:
ואלה שמות:
וכך כתבו האחים בכתבה: "...ובבית ספגנו שתי מורשות: הסבים הנחילו לנו מסורת ויהדות. האב. שהיה פעיל במחתרת הציונית בעירק, הנחיל לנו ציונות ..."
... נולדנו כמה ימים לפני ההכרזה בתש"ח וזכינו לשמות סימליים: הרצל ובלפור. הרצל ייחל לאותה הצהרה על בית ליהודים וקרא לה "צ'ארטר". בלפור נתן אותה....
... מאבא נחלנו את המחויבות לציונות, לדגל ולהימנון. מסבא ינקנו את המדרשים על ארץ ישראל, את החלומות המשיחיים והכיסופים לארץ אהובה שחיכתה לבניה - גואליה.
... עתה כשאנו והמדינה קרבים לחשבון הנפש של שנת השישים, אנו מביטים בתמונת המחזור של ילדי בית הספר היסודי ... ואנו מגלים בעצב, שאותה אחיזה בארץ ישראל אכן עיצבה וגילפה [מה פרוש גילפה ?] צברים על פס הייצור. אך חלק מהם ירדו מן הארץ...
הכאב הוא רב והתחושה מרה: סמל הצבר הוא סמל ישראלי כה שורשי, וקשה להעלות במחשבה את המטאפורה שהצבר הישראלי המיתולוגי נדד (חזר) לגלות. שכח את חלום הגאולה, והפך במקרים רבים ליהודי נודד ... שקשה לקשור יחד את הצירופים "צבר מיתולוגי" ו"יהודי נודד".
מאחר ונגעתי במילה צבר, אתחיל איתה: הצבר הוא צמח בשרני, סוקולנט, שמקורו במכסיקו. אני לא יודע מי הביא אותו לארץ, אך יהיה זה מי שלא יהיה, אני לא חושב כי הוא הביא את הצמח כדי שיהיה הסמל הציורי של בן הארץ הזו. במכסיקו הצמח הזה הוא סתם צמח. נכון, פריו קוצני מבחוץ ומתוק מבפנים, אני לא רוצה להיות גס רוח אבל חייבים לציין גם שתוכו המתוק מלא גרעינים האמורים לשמש כזרעים, אך במציאות ריבוי הצמח הוא ריבוי וגטטיבי על ידי חלקי הצמח המשרישים בקלות יחסית. והגרעינים? מהגרעינים צריך להזהר. מי שאוכל הרבה "סברס" עלול לקבל עצירות נוראית. יתכן והצדק עם האחים חקק ויש לקרוא לעם היהודי "היהודי הנודד", אך נראה לי כי הנושא העיקרי של הכתבה הוא לא העם היהודי, כי אם הצבר.
אני לא חושב כי דמותו של יליד הארץ העכשווי היא כדמותו של הצבר. יליד הארץ היום הוא אולי קוצני אך בוודאי שאינו מתוק מבפנים, אולי על מיעוט קטן מהצברים עוד אפשר לומר שהוא מתוק וזאת בהסתייגות אחת. אין אמא שלא תחשוב ותאמר שהמפלצת הפרטית שלה הוא "ממש מתוק".
וצחוק שעושה לו הגורל: מדענים ישראלים מתחומי החקלאות והבוטניקה, שאלה תחומים אהובים במיוחד על בני הארץ, טורחים על פיתוח צמח צבר שיהיה ללא קוצים וללא פרי שישמש בעיקר כמזון לבעלי חיים לחיות הבית ואולי גם בני האדם יתרגלו לאכול אותו. (כמעט קניבליזים).
נחזור אל שמותיהם של כותבי הכתבה: הרצל ובלפור, וכדי שלא נתבלבל ביניהם נקרא להם לפי הסדר הזה שזה בסדר הכרונולוגי בו הם מציגים את עצמם.
הרצל: כמו כל חברה, כולל גם עם או לאום, צריכים משהו או מישהו שיעשה אותם לגיטימיים. הם צריכים איזה שהיא "אם מייסדת", או רצוי יותר "אב מייסד", ומקובל, משום מה לומר את זה בלשון רבים - "האבות המייסדים". משהו שבדרך כלל מייחסים לו דברים שהיו או לא היו לו. (ראו את כותרת הכתבה "הצבר המיתולוגי".) אצלנו המציאו את המושג "חוזה המדינה". האם הרצל היה באמת חוזה המדינה. איזה מדינה הוא חזה? איזה עם הוא חזה?
הביוגרפיה המוקדמת של הרצל מלמדת שעל אף שהיה מודע להיותו בן העם היהודי, לא בטוח שהוא אהב את המעמד הזה. הוא היה מקורב לחוגים לא יהודיים. יתרה מזו, הוא היה מקורב לחוגים לאומיים גרמניים. אפשר לומר :לאומנים, כאלה שהכירו בסיסמה "כבוד - חופש - מולדת" סיסמה זו לא היתה סיסמה של העם היהודי, והמולדת עליה דובר לא היתה המולדת ההיסטורית של העם היהודי. זה יבוא בשלב מאוחר יותר ואולי לא מתוך בחירה אלא מתוך חוסר ברירה אחרת.
על היהדות שלו הוא היה מוכן לוותר ולהתנצר. יתרה מזו, הוא ראה כאחד מהפתרונות האפשריים לפתרון בעית העם היהודי, או האנטישמיות, התנצרות המונית של בני העם היהודי. העם היהודי לא קיבל את הדעות האלה, אולם כנראה שהיו להן מסילות בקרב בני משפחתו הקרובים, אך זו נקודה אחרת.
גם כאשר הגיע אל הציונות, או אם תרצו לקרוא לכך, כפי שאחנו, העם היהודי נקרא לכך, "ציונות מדינית". אפשר ללמוד מכתביו ומספרו "מדינת היהודים" כי הוא חשב על פתרון לעם היהודי אבל הוא עוד לא ראה כהכרח כי המדינה הזו תהיה אך ורק בארץ ישראל. ואם היו מתקבלים הרעיונות של הקמת מדינה בארגנטינה או, מה שהיה יותר קרוב להתקבל, מדינה באוגנדה, אני לא בטוח שהדבר לא היה מתקבל על דעתו, לא רק כרעיון תיאורטי, אלא כאפשרות מעשית
למזלנו אי אפשר יהיה לבדוק איזה דמות היתה לצבר שהיה נולד וחי בארצות האלה. לא רק בגלל המקום הגיאוגרפי שלהן אלא בעיקר בגלל הדמות הרצויה של החברה במדינה שתקום כפי שתאר אותה בספרו "אלטנוילנד". אני מניח כי ילידי הארץ שתקום בדמיונו היו דומים יותר ל"זאכר טורט"? (sachertorte) שהיא העוגה המפורסמת של וינה, מאשר ל"סברס" .
בלפור, או כפי שהיה ידוע יותר, הלורד בלפור, בוודאי ובוודאי לא היה ציוני. הוא גם לא היה יהודי ומה שהדריך אותו, גם בהצהרת בלפור, היו האינטרסים של בריטניה ולא של העם היהודי. גם תמיכתו בזכויות העם היהודי נבעו בראש ובראשונה מראייתו את האיטרסים הבטחוניים והכלכליים של בריטניה. אולי, ואני לא בטוח בכך, היה לו גם איזה שיקול, גלוי או סמוי, לכך שהיה נוצרי. כמו שכיום גם אז היו נוצרים שתמכו בעם היהודי, שחזרתו לארץ ישראל אמורה לקרב את ביאתו של ישו והפיכת כל העולם לעולם נוצרי.
הרצל ובלפור כותבים על עצמם: "העובדה שנולדנו בגולה (ועלינו בגיל שנתיים) לא העלתה ולא הורידה. נולדנו כמה ימים לפני ההכרזה בתש"ח וזכינו לשמות סמליים: הרצל ובלפור. הרצל ייחל לאותה הצהרה על בית ליהודים. וקרא לה "צ'רטר". בלפור נתן אותה."אולי כאשר נכתבו המילים האלה עמד לנגד עיניהם של הרצל ובלפור חקק המשפט: "... בבכורו יסדה... ובצעירו הציב דלתיה" (מלכים א' פרק טז' פסוק 31 '). אולי?! אולם תרשו לי לחלוק על כך. אמנם הרצל, שכנראה לא היה צנוע במיוחד, ידע לומר, כמסופר: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים". תרשו לי לקבוע כי הרצל לא יסד את מדינת היהודים. את העובדה הזו ידעו גם כל העולם חוץ מהרצל ולכן, מתוך רצון לכבד את זכרו החליטו לומר כי הרצל לא יסד את מדינת היהודים, הוא רק "חזה אותה". מאוחר יותר ניסו גורמים שונים לייחס את ייסוד המדינה לדוד בן גוריון. אך גם כאן הבינו המבינים וגם בן גוריון עצמו כי אין זו האמת ולכן החליטו להגדיר את מעשהו "הכריז על הקמת המדינה".
את קיומה של מדינת יהודים ידעו כבר מראשית ימי ההתיישבות של היהודים ב" ארץ ישראל". כאן מתעוררת השאלה: מה היא ארץ ישראל? ולכאן צריך גם לצרף את השאלה: מה היא ציון, ומה היחס בין ארץ ישראל לבין ציון? יש מי שיגיד כי חד הוא ויש מי שיגיד כי מדובר בשני דברים שיש בהם חפיפה, אך החפיפה אינה מושלמת, וארץ ישראל אינה זהה לציון, ועל אחת כמה וכמה שלא זו ולא זו זהות למדינת ישראל.
"ציון" הוא מושג שקיים אלפי שנים. "ארץ ישראל" הוא מושג שקיים אלפי שנים. מעניין לדעת כי במושג ציון השתמשו בעבר הרבה פחות מאשר במושג ארץ ישראל. בעבר הרחוק דובר (רק כדוגמה): "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון". עם תחילת הציונות, המשיחית ולאחר מכן המדינית, חזר המושג "ציון" להיות חלק מקובל בשיח היהודי הלאומי. לעומת זאת המושגים: "ארץ ישראל", "הארץ המובטחת", "ארץ אבות" (אבותינו), היו למושגים מוכרים ומדוברים על-ידי יהודים ועל לא יהודים.
בכתבה שלפנינו חוזר המושג עשרות פעמים. אולם האם אנו יודעים בוודאות על איזה ארץ ישראל כולם מדברים. האם מדובר בארץ ישראל המנדטורית? (מהים עד המדבר). האם מדובר על שתי גדות לירדן? האם מדובר על ארץ ישראל השלמה? האם מדובר על ארץ ישראל המערבית? (מנהר הירדן ועד לים התיכון). לאיזו ארץ ישראל הלך רבי נחמן מברסלב כשאמר: "לכל מקום שאני הולך אני הולך לארץ ישראל"? לאיזו ארץ ישראל התכוונו ראשוני הציונות כאשר רכשו אדמות וקיוו להתיישבות בגלעד, חורן ובבשן? לאיזו ארץ ישראל התכוון דוד בן גוריון כאשר הכריז: "בארץ ישראל קם העם היהודי...."?
המושג "ארץ ישראל" והשימוש בו הוא כל כך רחב, עד כי, אין ולו שני אנשים (בהגזמה) המדברים על אותה ארץ ישראל. לכל אחד יש את ארץ ישראל שלו! עם תחילת הציונות ניסו רבים לקשור את שני המושגים האלה האחד בשני. אולם לא כך הוא ויש המבחינים בין "ציון" ובין "ארץ ישראל". גם בכתבה שלפנינו עומדת אותה השאלה ואותו ההבדל. נזכירים האחים חקק ומצטטים סיפור על יוסף חיים ברנר שנראה באחת השבתות כשהיה בכפר בן-שמן חופן בידיו גושי עפר, נושק להם ושואל בעיניים דומעות: "ארץ ישראל, האם תהיי לנו?"
כדי לא להרחיב עד אין גבול, אחזור לצרוף הכואב להרצל ובלפור חקק, לי, ולכל מי שחושב על מדינת ישראל, כשלם בפני עצמו ו/או כחלק מארץ ישראל:
יליד הארץ, הצבר, הציוני, וכמי שיכול, רוצה, או מתחייב לשאת, כשאלת האחים חקק, את לוחות הברית.
אין, בכל מקום שנחפש, הוראה, בקשה, ציווי או התנדבות של הצבר (כולל כל הכינויים שלעיל) לשאת את לוחות הברית.לא בארץ ולא בחוץ לארץ. הצבר יכול היה לשאת את הילד מן הים אל החוף:
" אך ליל הורדה מן הלב לא יחלוף
עת עוגן בחושך חרק,
הוא ילד נשא מן הים אל החוף
ליטף את לחיו ושתק"
דודו: חיים חפר.
הוא יכול היה להיות מגש הכסף ולשאת בשביל העם היהודי את המדינה:
"אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם,
ןאמרה: מי אתם? והשניים שוקטים
יענו לה: אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים,
כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל"
מגש הכסף: נתן אלתרמן.
הצבר לא צריך לשאת את לוחות הברית: הוא עצמו הם לוחות הברית! ולא חשוב איפה הוא צריך לשאת אותם.
הצבר, כיליד הארץ, הוא הציוני! ולא חשוב איפה הוא יהיה על פני כדור הארץ.
הצבר, מרגע הולדתו, הוא נושא מעצם היותו את "כשרון לארץ ישראל" (ציטוט מדברי עזריה אלון, מובא בכתבה). הוא ארץ ישראל!
זה נכון שצברים רבים עוזבים את הארץ והולכים לחיות בגלות. לא כאן המקום והזמן לחשוב ולנתח אם מדינת ישראל לא הפכה להיות חלק מ"גלויות העם היהודי" על כל הצער והכאב והאכזבה הכרוכים בחיים במדינת ישראל כאחת מהגלויות הנזכרות.
אך כבר נאמר: "אפשר להוציא את הישראלים מישראל, אך אי אפשר להוציא את הישראליות מהישראלים".
נתקלתי, תוך כדי קריאה באתר אימגו, בכותרת מעניינת: " האם הצבר המיתולוגי יוכל לשאת את לוחות הברית?" הכותרת מסתיימת בסימן שאלה, אולם אצלי נוספו לסימן השאלה הזו עוד הרבה סימני שאלה.
מי הוא הצבר המיתולוגי? האם זו דמותו האמיתית או הלא אמיתית? המדומיינת? זו שאנחנו שואפים אליה?
ראו: צעיר. שזוף. זקוף קומה. מלא בביטחון עצמי. יפה בלורית וטוהר. ואולי, יפה בלורית ותואר. איך נראית בלורית, אני עוד זוכר. יפה תואר? זה כבר ענין של השקפה וטעם. טוהר? אני לא יודע איך נראה "טוהר". אני, בימי חיי ראיתי הרבה צברים, חלקם אכן יפי בלורית וטוהר וחלקם ללא בלורית, אך יפי נפש במובן האמיתי של הגדרה זו. והיו ביניהם כאלה שהיו יפי טוהר, טהורי נפש וטהורי נשק. והיו כאלה שהיו יפי תואר ובעלי תכונות כאלה ואחרות.
לא! אני לא הייתי מקבל את ההגדרה "מיתולוגי". יכול להיות "צבר אוטנטי". או "צבר אולטימטיבי". אני הייתי מעדיף לומר בקיצור ובפשטות: צבר, בלי מרכאות. כלומר ככינוי, בן הארץ. או כפי שאומרים זאת בערבית: איבן-בלאד. יחד עם זאת, בהמשך, ארחיב דברים על הצבר.
אם ההגדרה בדבר מהותו של הצבר העלתה בי סימני שאלה, הרי שהמשך הכותרת העלה בי תמיהה של חוסר הבנה. "יוכל לשאת את לוחות הברית? לוחות הברית? מה ענין שמיטה אצל הר סיני? מה ענין הצבר ולוחות הברית? כדי להסביר למה תמהתי. תזכורת:
"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל וכל תמונה... לא תשתחוה להם ולא תעבדם ...לא תשא את שם-יהוה-אלהיך לשוא... : זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך לא-תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך ... כבד את-אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה ... לא תרצח: לא תנאף: לא תגנב: לא תענה ברעך עד שקר: לא תחמד בית רעך ולא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך" (שמות פרק כ' פסוקים 2 עד 16).
לוחות הברית הם לוחות שעליהם כתב משה את עשרת הדברות, שהן, במקרה הטוב, קוד מוסרי/דתי שניתן לבני ישראל ולכל הערב רב שנילווה אליהם עוד בהיותם במדבר. עם ישראל עוד היה במרחק דורות רבים מלהיות העם היהודי. זה היה עוד עם בהתהוותו, שגם על פי הכתובים היה צריך לנדוד במדבר עד שימותו כל אלה שעברו במצרים את חוויית היותם עבדים. מה לדורות האלה ולצבר? גם אלה שהיו במדבר, בין אם נולדו במצרים ובין אם נולדו במדבר, גם אלה לא נשאו את לוחות הברית. לא נשאו, לא על כתפיהם ולא בליבם. זה לא אומר שהדברות לא היו נכונות. זה לא אומר כי הן לא היו מוסריות. זה רק אומר כי העם לא בקלות אימץ אותן כדרך חיים. זה לא אומר שהעם לא הפר את האמור בהן ולא התמרד כנגדן השכם והערב.
לוחות הברית נושאים קוד מוסרי שיכול להיות מתאים לכל חברה ולכל עם ולכל דת. אין זה מתמיה כי האלמנט הדתי מוצנע לחלוטין ובשום מקום בלוחות הברית לא מצויין במפורש על איזה אלהים מדובר. הדיברות אמנם קושרות את קדושת יום השבת לאלהים בו מדובר. אך בימינו אנו השבת, כיום מנוחה, שונה בכל דת ודת, בלי להתייחס במיוחד לסיפור הבריאה.
כמו שהעם לא קיבל אותן במדבר, כשעוד היו תחת הרושם הכביר של מכות מצרים (שהיו או לא היו), כשעוד היה אמור לזכור: "אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים:" (שם פ' 1 ), או להיות נכנע וצייתן מרוב פחד: "כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא פקד עון אבת על-בנים על-שלישים ועל-רבעים לשנאי" (שם פ' 5 ), כך הוא לא קיבל אותן אפילו לאחר שהתנחלו בארץ המובטחת. (על הארץ המובטחת עוד נשוב לדון.)
גם אם נרחיב את הארץ המובטחת עד קצה גבול העולם שהיה ידוע בימים ההם, לא נוכל להגיד כי אלה שנולדו בארץ לאחר ההתנחלות, היו צברים. ולו מהסיבה הפשוטה שאז עוד לא הביאו לארץ את צמח הצבר שהוא צמח שמקורו במכסיקו.
לפני שאמשיך אני רוצה לבקש מהאחים הרצל ובלפור חקק שלא להיעלב מהדברים שאומר. אך מאחר והם בעצמם כתבו בכתבה על מקור שמותיהם ועל המשמעות שנתן להם אביהם, ( "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו")
זלדה מישקובסקי
אני מרשה לעצמי להתייחס אליהם:
ואלה שמות:
וכך כתבו האחים בכתבה: "...ובבית ספגנו שתי מורשות: הסבים הנחילו לנו מסורת ויהדות. האב. שהיה פעיל במחתרת הציונית בעירק, הנחיל לנו ציונות ..."
... נולדנו כמה ימים לפני ההכרזה בתש"ח וזכינו לשמות סימליים: הרצל ובלפור. הרצל ייחל לאותה הצהרה על בית ליהודים וקרא לה "צ'ארטר". בלפור נתן אותה....
... מאבא נחלנו את המחויבות לציונות, לדגל ולהימנון. מסבא ינקנו את המדרשים על ארץ ישראל, את החלומות המשיחיים והכיסופים לארץ אהובה שחיכתה לבניה - גואליה.
... עתה כשאנו והמדינה קרבים לחשבון הנפש של שנת השישים, אנו מביטים בתמונת המחזור של ילדי בית הספר היסודי ... ואנו מגלים בעצב, שאותה אחיזה בארץ ישראל אכן עיצבה וגילפה [מה פרוש גילפה ?] צברים על פס הייצור. אך חלק מהם ירדו מן הארץ...
הכאב הוא רב והתחושה מרה: סמל הצבר הוא סמל ישראלי כה שורשי, וקשה להעלות במחשבה את המטאפורה שהצבר הישראלי המיתולוגי נדד (חזר) לגלות. שכח את חלום הגאולה, והפך במקרים רבים ליהודי נודד ... שקשה לקשור יחד את הצירופים "צבר מיתולוגי" ו"יהודי נודד".
מאחר ונגעתי במילה צבר, אתחיל איתה: הצבר הוא צמח בשרני, סוקולנט, שמקורו במכסיקו. אני לא יודע מי הביא אותו לארץ, אך יהיה זה מי שלא יהיה, אני לא חושב כי הוא הביא את הצמח כדי שיהיה הסמל הציורי של בן הארץ הזו. במכסיקו הצמח הזה הוא סתם צמח. נכון, פריו קוצני מבחוץ ומתוק מבפנים, אני לא רוצה להיות גס רוח אבל חייבים לציין גם שתוכו המתוק מלא גרעינים האמורים לשמש כזרעים, אך במציאות ריבוי הצמח הוא ריבוי וגטטיבי על ידי חלקי הצמח המשרישים בקלות יחסית. והגרעינים? מהגרעינים צריך להזהר. מי שאוכל הרבה "סברס" עלול לקבל עצירות נוראית. יתכן והצדק עם האחים חקק ויש לקרוא לעם היהודי "היהודי הנודד", אך נראה לי כי הנושא העיקרי של הכתבה הוא לא העם היהודי, כי אם הצבר.
אני לא חושב כי דמותו של יליד הארץ העכשווי היא כדמותו של הצבר. יליד הארץ היום הוא אולי קוצני אך בוודאי שאינו מתוק מבפנים, אולי על מיעוט קטן מהצברים עוד אפשר לומר שהוא מתוק וזאת בהסתייגות אחת. אין אמא שלא תחשוב ותאמר שהמפלצת הפרטית שלה הוא "ממש מתוק".
וצחוק שעושה לו הגורל: מדענים ישראלים מתחומי החקלאות והבוטניקה, שאלה תחומים אהובים במיוחד על בני הארץ, טורחים על פיתוח צמח צבר שיהיה ללא קוצים וללא פרי שישמש בעיקר כמזון לבעלי חיים לחיות הבית ואולי גם בני האדם יתרגלו לאכול אותו. (כמעט קניבליזים).
נחזור אל שמותיהם של כותבי הכתבה: הרצל ובלפור, וכדי שלא נתבלבל ביניהם נקרא להם לפי הסדר הזה שזה בסדר הכרונולוגי בו הם מציגים את עצמם.
הרצל: כמו כל חברה, כולל גם עם או לאום, צריכים משהו או מישהו שיעשה אותם לגיטימיים. הם צריכים איזה שהיא "אם מייסדת", או רצוי יותר "אב מייסד", ומקובל, משום מה לומר את זה בלשון רבים - "האבות המייסדים". משהו שבדרך כלל מייחסים לו דברים שהיו או לא היו לו. (ראו את כותרת הכתבה "הצבר המיתולוגי".) אצלנו המציאו את המושג "חוזה המדינה". האם הרצל היה באמת חוזה המדינה. איזה מדינה הוא חזה? איזה עם הוא חזה?
הביוגרפיה המוקדמת של הרצל מלמדת שעל אף שהיה מודע להיותו בן העם היהודי, לא בטוח שהוא אהב את המעמד הזה. הוא היה מקורב לחוגים לא יהודיים. יתרה מזו, הוא היה מקורב לחוגים לאומיים גרמניים. אפשר לומר :לאומנים, כאלה שהכירו בסיסמה "כבוד - חופש - מולדת" סיסמה זו לא היתה סיסמה של העם היהודי, והמולדת עליה דובר לא היתה המולדת ההיסטורית של העם היהודי. זה יבוא בשלב מאוחר יותר ואולי לא מתוך בחירה אלא מתוך חוסר ברירה אחרת.
על היהדות שלו הוא היה מוכן לוותר ולהתנצר. יתרה מזו, הוא ראה כאחד מהפתרונות האפשריים לפתרון בעית העם היהודי, או האנטישמיות, התנצרות המונית של בני העם היהודי. העם היהודי לא קיבל את הדעות האלה, אולם כנראה שהיו להן מסילות בקרב בני משפחתו הקרובים, אך זו נקודה אחרת.
גם כאשר הגיע אל הציונות, או אם תרצו לקרוא לכך, כפי שאחנו, העם היהודי נקרא לכך, "ציונות מדינית". אפשר ללמוד מכתביו ומספרו "מדינת היהודים" כי הוא חשב על פתרון לעם היהודי אבל הוא עוד לא ראה כהכרח כי המדינה הזו תהיה אך ורק בארץ ישראל. ואם היו מתקבלים הרעיונות של הקמת מדינה בארגנטינה או, מה שהיה יותר קרוב להתקבל, מדינה באוגנדה, אני לא בטוח שהדבר לא היה מתקבל על דעתו, לא רק כרעיון תיאורטי, אלא כאפשרות מעשית
למזלנו אי אפשר יהיה לבדוק איזה דמות היתה לצבר שהיה נולד וחי בארצות האלה. לא רק בגלל המקום הגיאוגרפי שלהן אלא בעיקר בגלל הדמות הרצויה של החברה במדינה שתקום כפי שתאר אותה בספרו "אלטנוילנד". אני מניח כי ילידי הארץ שתקום בדמיונו היו דומים יותר ל"זאכר טורט"? (sachertorte) שהיא העוגה המפורסמת של וינה, מאשר ל"סברס" .
בלפור, או כפי שהיה ידוע יותר, הלורד בלפור, בוודאי ובוודאי לא היה ציוני. הוא גם לא היה יהודי ומה שהדריך אותו, גם בהצהרת בלפור, היו האינטרסים של בריטניה ולא של העם היהודי. גם תמיכתו בזכויות העם היהודי נבעו בראש ובראשונה מראייתו את האיטרסים הבטחוניים והכלכליים של בריטניה. אולי, ואני לא בטוח בכך, היה לו גם איזה שיקול, גלוי או סמוי, לכך שהיה נוצרי. כמו שכיום גם אז היו נוצרים שתמכו בעם היהודי, שחזרתו לארץ ישראל אמורה לקרב את ביאתו של ישו והפיכת כל העולם לעולם נוצרי.
הרצל ובלפור כותבים על עצמם: "העובדה שנולדנו בגולה (ועלינו בגיל שנתיים) לא העלתה ולא הורידה. נולדנו כמה ימים לפני ההכרזה בתש"ח וזכינו לשמות סמליים: הרצל ובלפור. הרצל ייחל לאותה הצהרה על בית ליהודים. וקרא לה "צ'רטר". בלפור נתן אותה."אולי כאשר נכתבו המילים האלה עמד לנגד עיניהם של הרצל ובלפור חקק המשפט: "... בבכורו יסדה... ובצעירו הציב דלתיה" (מלכים א' פרק טז' פסוק 31 '). אולי?! אולם תרשו לי לחלוק על כך. אמנם הרצל, שכנראה לא היה צנוע במיוחד, ידע לומר, כמסופר: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים". תרשו לי לקבוע כי הרצל לא יסד את מדינת היהודים. את העובדה הזו ידעו גם כל העולם חוץ מהרצל ולכן, מתוך רצון לכבד את זכרו החליטו לומר כי הרצל לא יסד את מדינת היהודים, הוא רק "חזה אותה". מאוחר יותר ניסו גורמים שונים לייחס את ייסוד המדינה לדוד בן גוריון. אך גם כאן הבינו המבינים וגם בן גוריון עצמו כי אין זו האמת ולכן החליטו להגדיר את מעשהו "הכריז על הקמת המדינה".
את קיומה של מדינת יהודים ידעו כבר מראשית ימי ההתיישבות של היהודים ב" ארץ ישראל". כאן מתעוררת השאלה: מה היא ארץ ישראל? ולכאן צריך גם לצרף את השאלה: מה היא ציון, ומה היחס בין ארץ ישראל לבין ציון? יש מי שיגיד כי חד הוא ויש מי שיגיד כי מדובר בשני דברים שיש בהם חפיפה, אך החפיפה אינה מושלמת, וארץ ישראל אינה זהה לציון, ועל אחת כמה וכמה שלא זו ולא זו זהות למדינת ישראל.
"ציון" הוא מושג שקיים אלפי שנים. "ארץ ישראל" הוא מושג שקיים אלפי שנים. מעניין לדעת כי במושג ציון השתמשו בעבר הרבה פחות מאשר במושג ארץ ישראל. בעבר הרחוק דובר (רק כדוגמה): "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון". עם תחילת הציונות, המשיחית ולאחר מכן המדינית, חזר המושג "ציון" להיות חלק מקובל בשיח היהודי הלאומי. לעומת זאת המושגים: "ארץ ישראל", "הארץ המובטחת", "ארץ אבות" (אבותינו), היו למושגים מוכרים ומדוברים על-ידי יהודים ועל לא יהודים.
בכתבה שלפנינו חוזר המושג עשרות פעמים. אולם האם אנו יודעים בוודאות על איזה ארץ ישראל כולם מדברים. האם מדובר בארץ ישראל המנדטורית? (מהים עד המדבר). האם מדובר על שתי גדות לירדן? האם מדובר על ארץ ישראל השלמה? האם מדובר על ארץ ישראל המערבית? (מנהר הירדן ועד לים התיכון). לאיזו ארץ ישראל הלך רבי נחמן מברסלב כשאמר: "לכל מקום שאני הולך אני הולך לארץ ישראל"? לאיזו ארץ ישראל התכוונו ראשוני הציונות כאשר רכשו אדמות וקיוו להתיישבות בגלעד, חורן ובבשן? לאיזו ארץ ישראל התכוון דוד בן גוריון כאשר הכריז: "בארץ ישראל קם העם היהודי...."?
המושג "ארץ ישראל" והשימוש בו הוא כל כך רחב, עד כי, אין ולו שני אנשים (בהגזמה) המדברים על אותה ארץ ישראל. לכל אחד יש את ארץ ישראל שלו! עם תחילת הציונות ניסו רבים לקשור את שני המושגים האלה האחד בשני. אולם לא כך הוא ויש המבחינים בין "ציון" ובין "ארץ ישראל". גם בכתבה שלפנינו עומדת אותה השאלה ואותו ההבדל. נזכירים האחים חקק ומצטטים סיפור על יוסף חיים ברנר שנראה באחת השבתות כשהיה בכפר בן-שמן חופן בידיו גושי עפר, נושק להם ושואל בעיניים דומעות: "ארץ ישראל, האם תהיי לנו?"
כדי לא להרחיב עד אין גבול, אחזור לצרוף הכואב להרצל ובלפור חקק, לי, ולכל מי שחושב על מדינת ישראל, כשלם בפני עצמו ו/או כחלק מארץ ישראל:
יליד הארץ, הצבר, הציוני, וכמי שיכול, רוצה, או מתחייב לשאת, כשאלת האחים חקק, את לוחות הברית.
אין, בכל מקום שנחפש, הוראה, בקשה, ציווי או התנדבות של הצבר (כולל כל הכינויים שלעיל) לשאת את לוחות הברית.לא בארץ ולא בחוץ לארץ. הצבר יכול היה לשאת את הילד מן הים אל החוף:
" אך ליל הורדה מן הלב לא יחלוף
עת עוגן בחושך חרק,
הוא ילד נשא מן הים אל החוף
ליטף את לחיו ושתק"
דודו: חיים חפר.
הוא יכול היה להיות מגש הכסף ולשאת בשביל העם היהודי את המדינה:
"אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם,
ןאמרה: מי אתם? והשניים שוקטים
יענו לה: אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים,
כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל"
מגש הכסף: נתן אלתרמן.
הצבר לא צריך לשאת את לוחות הברית: הוא עצמו הם לוחות הברית! ולא חשוב איפה הוא צריך לשאת אותם.
הצבר, כיליד הארץ, הוא הציוני! ולא חשוב איפה הוא יהיה על פני כדור הארץ.
הצבר, מרגע הולדתו, הוא נושא מעצם היותו את "כשרון לארץ ישראל" (ציטוט מדברי עזריה אלון, מובא בכתבה). הוא ארץ ישראל!
זה נכון שצברים רבים עוזבים את הארץ והולכים לחיות בגלות. לא כאן המקום והזמן לחשוב ולנתח אם מדינת ישראל לא הפכה להיות חלק מ"גלויות העם היהודי" על כל הצער והכאב והאכזבה הכרוכים בחיים במדינת ישראל כאחת מהגלויות הנזכרות.
אך כבר נאמר: "אפשר להוציא את הישראלים מישראל, אך אי אפשר להוציא את הישראליות מהישראלים".
